תרגום מכתבי באפט – 1986 חלק 4

בדרך כלל שטח החדשות הממוצע בעיתונים בני השוואה לעיתון של באפלו עומד על 40%.

ההבדל בין 40% ל50% הוא הרבה יותר חשוב ממה שהוא נראה:
 בעיתון בן 30 דפי פרסומות ו20 דפי חדשות – שיש בו 40% חדשות.
 בעיתון כמו שלנו עם 50% חדשות זה יהפך להיות 30 דפי פרסומות ו30 דפי חדשות כל יום.

בהינתן המספרים הללו העיתון שלנו מספק 50% חדשות יותר מאשר כל שאר העיתונים (גבי זי : במקום  20 דף 30 דף.)

 

אנחנו מאמינים שבגלל ההתחייבות הכבדה שלנו לחדשות לעיתון של באפלו יש יחס חדירה כזה גבוה.

(היחס הזה הוא אחוז בעלי הבתים שקונים את העיתון כל יום ביחס למספר בעלי הבתים באזור בו העיתון מופץ – גבי זי)

יחס החדירה של העיתון הזה הוא הגבוה מבין 50 העיתונים הגדולים של ארה"ב.

 

יחס החדירה שלנו בימי ראשון הרבה יותר מרשים מיחס החדירה בשאר ימות השבוע.

 לפני עשר שנים העיתון היחיד ששרת את העיר באפלו היה הקרייר אקספרס והיה לו יחס חדירה של 63% ו 271,000 גיליונות מכורים בכל יום א`.

 בגלל שהוא היה היחיד יחס החדירה שלו נחשב כסביר וטבעי בשווקים של ערים גדולות כדוגמת העיר באפלו.

היחס הזה פשוט משקף את הרצון של אנשי העיר למוצר של יום א`.

 

העיתון שלנו התחיל בשנת 1977 ויש לו כיום יחס חדירה של 83% והוא מוכר כ100,000 עותקים יותר מאשר הקרייר לפני עשר שנים למרות שכמות האוכלוסייה ירדה בהרבה במהלך עשר השנים שעברו.

 

בכל ההיסטוריה האחרונה באף עיר אחרת לא היה יחס חדירה שאפילו מתקרב ליחס החדירה שלנו.

 

למרות השוק המעולה השוליים התפעוליים שלנו נמצאים בירידה.

 מחיר הדפוס של העיתון עלה במהלך 1986 בצורה משמעותית וגם קצב גדילת הכנסת הפרסומות שלנו לעיתון הצפוי בשנת 1987 צנוע ביחס לשאר העיתונים.

 למרות זאת – גם אם שולי הרווח שלנו ימשיכו להצטמצם לא נפחית את אחוזי החדשות של העיתון.

 

 כבר עברו עשר שנים מאז שקנינו את העיתון הזה . הגמול הכספי שהעיתון הביא לנו עבר בהרבה את הציפיות שלנו ובאותו אופן גם הגמול הלא כספי.


הכבוד שלנו לחלק של החדשות בעיתון רק הלך ועלה עם השנים מאז הקניה וגם הכבוד לעורך הראשי מורי לייט שבמו ידיו מוציא את החדשות הללו.


המאמצים שהשקיעו מורי וסטן בניהול העיתון היו קריטיים בזמני החושך הכלכליים וגם בזמני האור. צ`רלי ואני אסירי תודה להם.

 

 

עסק הרהיטים המדהים (NFM) של משפחת בלומקין ממשיך לעשות ניסים כלכליים. מתחרים באים והולכים (בעיקר הולכים) אבל גברת בלומקין והצאצאים שלה ממשיכים הלאה.


ב1986 המכירות של העסק גדלו ב10.2% ל132 מליון דולר. לפני 10 שנים המכירות עמדו על 44 מיליון דולר בשנה וגם אז היה נראה שהחנות מוכרת את המקסימום שהיא יכולה באזור שבו היא ממוקמת.

 

בהינתן שהחנות ממשיכה להיות דומיננטית וגם האוכלוסייה גודלת בקצב מאוד קטן והאינפלציה לא כל כך משמעותית בסחורה שהחנות מוכרת

 (גבי זי: ולכן לא הגיוני שיכנס יותר כסף כי מחירי הרהיטים לא עלו כל כך בזמן האינפלציה ) , איך יתכן שהחנות תגדיל את כמות המכירות שלה?

 

ההסבר ההגיוני היחיד הוא הבלעדיות של החנות והתפוצה הרחבה שהיא זוכה לה על ידי ההנחות והמוצרים האיכותיים שהיא מוכרת .

יש לה שם טוב .


כהכנות לרווחים עתידיים החברה מגדילה כעת את מחסן הסחורות שלה שממוקם כמה מאות מטרים מהחנות – בשליש.

 

גברת רוז כעת בת 93 ממשיכה לעקוף כל מנהל צעיר ונמרץ שאני מכיר – 7 ימים בשבוע מהפתיחה עד הסגירה באומץ וברוח ניצחון אדירה.

 

קל ללמוד את השיעור הקריטי הזה: בגיל 93 ועדיין אף אחד לא מגיע לתפוקה שלה.


בפגישה השנתית שלנו שתיערך בשנת 2024 (גבי זי: כשבאפט יגיע לגיל הזה…) תזכרו את העובדה הזו לפני שאתם מסמנים אותי כיושב הראש של החברה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *