תרגום מכתבי באפט – 1982 חלק 11 ואחרון

 

 

 

 

 

זה ברור שהבעלים צפויים להתייחס בצורה שונה לניהול של חברה שמכלה את ממון הבעלים מאשר  לניהול עם בדיוק אותם כישורים, אבל בעל סלידה ידועה לפעולות נגד בעלי המניות. מספיק שפעם אחת הנהלה תבצע פעולה לא רגישה לאינטרסים של הבעלים,  זה יגרום לבעלי המניות סבל למשך זמן רב ביחס בין המחיר לערך של המניות שלהם (ביחס למניות אחרות ), לא חשוב איזה ביטוח להנהלה יש לכך שפעולת הדילול שלהם תצליח ושהיא פעם בחיים בלבד.

 

לביטוחים הללו של ההנהלה – או הבטחות להצלחה של ההנהלה ישנו טיפול בערך השוק כפי שחרקים בסלט מטופלים במסעדות.

ההסברים האלה, אפילו כאשר מגיע מלצר חדש לספק אותם , לא מסלקים את הדרישה ( ולכן את  ערך השוק ) לסלטים, ואז גם הלקוח הפגוע וגם השכנים שלו מהרהרים  מה אפשר להזמין במקום.

 

צריך להבין שהחברות שבסופו של דבר מוערכות הכי גבוהה בשוק – ביחס שבין השווי הפנימי לערך השוק שלהם – הם החברות של המנהלים שהציגו את האי נכונות הרבה ביותר להוציא מניות בכל עת מהבעלים של העסק.

 

בברקשייר, ובכל חברה אחרת שאנו קובעים בה את המדיניות , אנחנו נוציא מניות החוצה רק אם הבעלים שלנו יקבלו ערך העסק כמו שאנחנו נתן.

אנחנו לא נשווה בין הערך שלנו לפעילות או התקדמות או גודל של חברה כפרמטר לקנייה.

 

 שונות

 

 

את הדו"ח השנתי שלנו קורא קהל מגוון, וזה אפשרי שכמה חברים בקהל הזה יכולים לעזור לנו ברכישה של עסקים .אז הנה רשימה קצרה של איזה עסקים אנחנו מעדיפים:

 

( 1 ) חברות שמרוויחות לפחות  $5 מיליון אחרי מס, (באפט מעדיף חברות כאלו משיקולים של גודל בלבד – יש לו הרבה כסף להשקיע – גבי זי.)

( 2 ) הפגנת  כוח רווח עיקבי ומתמשך ( הצפי העתידי לא מעניין אותנו…. מעניין אותנו רק עבר מעולה),

( 3 ) עסקים שמרוויחים החזרים גבוה על ההון העצמי בזמן שהחוב  של העסק קטן או לא קיים,

( 4 ) ניהול במקום ( אנחנו לא יכולים לנהל אותם במקומם ),

( 5 ) עסקים פשוטים ( אם יש הרבה טכנולוגיה, אנחנו לא נבין את זה ),

( 6 ) מחיר מציאה ( אנחנו לא רוצים לבזבז את הזמן שלנו או את זמן המוכר בדיבורים, אפילו באופן מקדים, על פעולה עסקית כאשר המחיר לא ידוע מראש ).

 

 אנחנו לא נשתתף בפעולות עסקיות לא ידידותיות. אנחנו יכולים להבטיח סודיות ותשובה מאוד מהירה אם העניין אפשרי, אפילו בתוך חמש דקות.

אנחנו מעדיפים לשלם במזומן, אבל אנחנו נשקול את השימוש במניות כאשר זה יוכל להיות על בסיס מה שתיארנו בחלק הקודם.

 

 * * * * *

 

 

תרומות……

 

 

 * * * * *

 

……….

צ`רלי מאנגאר, השותף שלי בניהול, ימשיך לעבוד ממלוס אנג`לס בין אם המיזוג עם בלו צ`יפ יקרה ובין אם לא.

 צ`רלי ואני ברי תחלופה בכל ההחלטות של העסק. המרחק לא מעכב אותנו בכלל : אנחנו תמיד מצאנו ששיחת טלפון יותר פורה ומפרה מחצי יום של פגישה.

שני מהכוכבים המנהליים שלנו יצאו לפנסיה השנה : פיל ליאסצ` (65) ובן רוזנאר (79 )

…………….

 

 
 
 
 
                                          Warren E. Buffett
                                          Chairman of the Board

 

 

תרגום מכתבי באפט – 1982 חלק 10

 

 

 

יש שלושה דרכים להימנע מהרס הערך לבעלים הישנים כאשר מניות מוצאות החוצה בעיסקת רכישה.

 

 

 

1. אחד זה להיות בעל ערך עסק אמיתי שמתאחד עם ערך של עסק אמיתי אחר , כמו למשל האיחוד של בלו צ`יפ עם ברקשייר.

איחוד כזה הוא הוגן לבעלי המניות של שני הצדדים, כל אחד מקבל פשוט כמו זה שנתן במונחים של ערך עסק אינטרינזי.

 

הבעיה היא שעסקאות כאלו קשות מאוד לביצוע.

 

2. הדרך השניה להימנע מהפסד לבעלים הוא כאשר המניות של הקונה נמצאות בערך העסק הפנימי האמיתי שלהם או מעליו.

במצב הזה, השימוש של מניות כבמטבע עובר לסוחר למעשה יכול לשפר את העושר של בעלי החברה.

 

הרבה מיזוגים של חברות הושלמו בצורה הזו בתקופה שבין 1965 ל1969. התוצאות של המיזוגים הללו לצערינו היו הפוכות:

 בעלי המניות של החברה הקונות קיבלו מטבע מאוד מנופח ( לעתים קרובות המטבע נשאב למעלה על ידי ניהול חשבונות וטכניקות פירסומיות ) והפכו להיות המפסידנים של העושר שלהם דרך הפעולות העסקיות האלה.

 

בשנים אחרונות הפתרון השני היה ניתן להשיגה על ידי מעט מאוד חברות גדולות. החריגים בעיקר היו חברות אפופות תהילה או עסקים פירסומיים שהשוק זמנית העריך בערך האמיתי שלהם או מעליו.

 

3. הפתרון השלישי הוא ללכת קדימה עם הרכישה, אבל מצד שני לאחר מכן לקנות מחדש את אותה כמות של מניות שיצאה במיזוג.

 בדרך הזאת, מה שבתחילה היה עיסקת מניות תמורת מניות הופך להיות, באופן אפקטיבי, לעיסקת מניות תמורת מזומן. קניית מניות מחדש יכולה לתקן כמעט כל נזק.

 

קוראים רגילים ינחשו נכון שאנחנו נעדיף קניית מניות מחדש שישפרו את העושר של בעלי המניות בצורה ישירה מאשר קנית מניות במקום שיש רק תיקון נזקים קודמים.

להבקיע גול הרבה יותר משמח מלהבריא מישהוא חולה. אבל, כאשר מחלה קורת, השבת מניות חשובה  ביותר ואנחנו מאוד ממליצים על תיקון נזק בקניה מחדש של מניות במקרה של עסקה רעה – כך הופכים את העסקה לטובה בחזרה.

 

השפה שמשתמשים בה במיזוגים נוטה לבלבל את העניינים ומעודדת פעולות לא רציונאליות על ידי מנהלים. למשל, המונח " דילול " שהוא כמובן שלילי ביותר לבעלי המניות המקוריים. (לא תירגמתי פה את כל הפיסקה – גבי זי )

 

בעיית שפה שנייה מתייחסת למשוואה של ההחלפה. אם חברה A  מודיעה שזה מוציא ממנה  מניות להתאחד עם חברה B, התהליך יתואר כ" חברה A רוכשת חברה B ", או " B נמכרת לA".

חשיבה יותר ברורה על העניין היתה נותנת תוצאה עם תאור מדויק הרבה יותר : " חלק מA נמכר כדי לרכוש את B ", או " הבעלים של B מקבלים חלק מA תמורת הבעלות שלהם ".

 

במיסחר, מה שאתה נותן חשוב כמו מה שאתה מקבל. זה נשאר אמיתי לגמרי גם כאשר החשבון הסופי מתעכב.

מכירות שבאות לאחר-מכן של מניות רגילות או עניינים הפיכים, או לגמור את המימון לעסק או להחזיר את החוזק למאזן, חייבים להילקח בחשבון ולהיספר ולהיערך במתמטיקה היסודית של הרכישה המקורית.

 

 (אם להריון של חברה הולך להיות בעל השפעה על המיזוג ,צריך לקחת אותו בחשבון בתהליך חישוב העלויות של המיזוג לפני הלידה….)

 

מנהלים ודירקטורים יחדדו את החשיבה שלהם על ידי זה שישאלו את עצמם אם הם היו מוכרים 100% מהעסק שלהם באותו מחיר בסיס עבור רק חלק מהעסק. ואם זה לא חכם למכור את הכל בבסיס הזה , הם צריכים לשאול את עצמם מדוע זה חכם למכור רק חלק.

הצטברות של טיפשויות קטנות ייצרו טיפשות אחת גדולה , ולא משהוא חכם. (לאס וגאס נבנתה על ההנחה שזה  לא נורא לבצע כל פעם שטות קטנה בלבד.)

 

העיקרון של " נתינה כנגד קבלה " יכול בקלות להיות מחושב במקרה של השקעה במיזוגים של חברות.

 

למשל אם נניח שחברת השקעה X, נמכרת בשוק היום ב50% מהערך הפנימי שלה ,והיא מעוניינת להתאחד עם  חברה Y. ונניח, גם, ש X  מחליטה להוציא מניות לפי השווי הנוכחי שלהם בשוק כדי לקנות 100% מ Y .

כזאת החלפה הייתה גורמת ל X להחליף $2 של הערך הפנימי שלה ב $1 של הערך הפנימי של Y . כמובן שזה היה מעורר מתנגדים שהיו באים בריצה ועוצרים את העסקה.

 

במקרה של חברות ייצור, חברות שרות, חברות פיננסים, וכו`, הערכים שלהם בדרך כלל לא ניתנים לחישוב מדויק כמו במקרה של חברות השקעה.

 

 אבל ראינו מיזוגים בתעשיות האלה שהרסו באופן דרמטי, את הון הבעלים של החברה הרוכשת כפי שראינו בדוגמה ההיפותטית למעלה של חברת X ו Y.

ההרס הזה לא יכל לקרות אם המנהלים-ההנהלה היו מעריכים באופן נכון והוגן כל פעולה עסקית על ידי שימוש באותו קנה מידה כאשר מודדים את שני העסקים.

(ובמילים אחרות – על מנת לבצע את העיסקה כהלכה יש להעריך את שני החברות באותו אופן וגם חלקים של חברה צריכים להיות מוערכים באותו קנה מידה של כל החברה – כלומר להיות עיקבי בשימוש קנה המידה להערכה ,בנוסף  העיסקה צריכה להיות הוגנת מכל הבחינות ולכל הצדדים  גבי זי )

 

תרגום מכתבי באפט – 1982 חלק 9

 

 

 

 באפט ממשיךלהסביר כיצד ניתן לבצע עסקאות ומיזוגים באמצעות מניות.

הוא כמובן גם מסביר איך לא כדאי לעשות עסקה שכזאת:

 

 

 

____________________________________________

 

באופן אירוני, אם הקונה היה הופך להיות המוכר של העסק השלם שלו, במשא-ומתן ישיר , קרוב לוודאי היה  משיג, את ערך העסק האינטרינזי המלא.

אבל כאשר הקונה עושה מכירה חלקית של עצמו, – כלומר מחלק את מניותיו תמורת הקניה – הוא לא יכול להשיג ערך יותר גבוה מהערך שהשוק קובע למניות שלו.

 

הקונה שבכל זאת מתפרץ קדימה משתמש במטבע זולה  (לפי ערך השוק ) לשלם עבור מטבע שמוערך במלוא המחיר.

בעצם, הקונה חייב לוותר על $2 של ערך על מנת לקבל $1 של ערך.

במקרים האלה, גם עסק מופלא שנקנה בצורה כזו הופך להיות קניה נוראית.

 

אם, אף על פי כן, הצמא לגודל ולפעולה מספיק חזק, המנהל הקונה ימצא מספיק סיבות רציונליות להריסת ערך המניות שלו.

בנקאים ידידותיים ירגיעו אותו באשר לנכונות של הפעולות שלו.

(אל תשאל את הספר אם אתה צריך תספורת….)

 

הנה למשל כמה סיבות רציונליות אהובות שמנהלים אוהבים להשתמש בהם כשהם עושים עסקאות כושלות במניות:

 

(A) " החברה שאנחנו קונים הולכת להיות שווה הרבה יותר בעתיד"

 

(B ) "אנחנו צריכים לגדול." ( ואולי תישאלו,מי זה  ה" אנחנו "? לבעלי המניות נוכחיים, הרי כשקונים עסק במניות העסק מתכווץ ולא גודל כי חלק מהמניות מוצא החוצה.למשל אם אתה  ( 1 ) בעל חווה של 120 אקר ו( 2 ) אתה מזמין שכן עם 60 אקרים של אדמה לאחד חוות לשותפות שווה, אז ( 3 )

אומנם התחום המנהלי שלך גדל ל180 אקרים אבל אתה התכווצת לצמיתות ב 25% כי אם מקודם היו לך 120 אקר אז עכשיו יש לך רק 90.

למנהלים שרוצים להרחיב את התחום שלהם על חשבון הבעלים עדיף שישקלו קריירה בממשלה.)

 

(C ) " המניות שלנו נמכרות מתחת לערכן ולכן הקטנו את השימוש שלהם בעסקה הזו, אבל אנחנו צריכים לתת למוכרים 51% במניות  ו49% במזומנים כדי שהמוכרים לא יצטרכו לשלם מס. "

 

 ( הטענה הזו מודה בעצם שזה מועיל לקונה לא לשלם במניות –  אבל אם זה פוגע בבעלי המניות לשלם במניות כשמשלמים רק במניות , זה פוגע בהם גם כשמשלמים רק ב 51% מניות.

 אחרי הכל, המשאלות של המוכרים לא יכולות לייצג את המשאלות של הקונה, מה יקרה אם, רחמנא ליצלן, המוכר יתעקש כתנאי לאיחוד שהמנהל הראשי של הקונה יתחלף?)

 



תרגום מכתבי באפט – 1982 חלק 8

 
 
 
 
באפט ממשיך לסקור את עיסקי הביטוח , ועובר בהמשך להסביר על עסקאות מניות – כיצד צריך לבצע עיסקאות של החלפת מניות. מה הכשלים שקורים בדרך כלל בעסקאות של החלפת מניות.

במשך 1982, הביטוח שלנו התדרדר הרבה יותר מכלל תעשיית הביטוח.
מעמדת רווח טובה מעל הממוצע, גלשנו לביצועים מתחת לממוצע.
קווים שהיו במידה רבה ריווחים בשבילנו בעבר נמצאים עכשיו ברמות מחיר של הפסדים.
 ב1983 אנחנו מצפים שהביטוח שלנו יציג ביצועים ממוצעים בתעשייה שבה הממוצע מאוד גרוע.
 
שני הכוכבים שלנו, מילט טורנטון בקפריס ופלוייד טיילור, ממשיכים את השיאים המצוינים שלהם בייצור חיתום מרוויח מדי שנה מאז שהצטרפו אלינו.
שניהם פשוט חסרי יכולת להיות ממוצעים. הם בעלי גישה "לוהטת" לתפעול העיסקי שלהם ולכן הם פיתחו תרבות עסק ממוקדת במחירים בלתי-רגילים ובשרות לקוחות. כמובן שרואים את זה בתוצאות שלהם.
 
במשך 1982, האחריות לרוב התיפעול של הביטוח שלנו ניתנה למייק גולדברג. לתכנן, גיוס, ולצפות את הבאות. בכל התחומים ישנו שיפור משמעותי מאז שמייק החליף אותי בתפקיד הזה.
 
GEICO ממשיכה להתנהל בהתלהבות וביעילות והערך שהיא נותנת ללקוחות פשוט מבטיח הצלחה בלתי-רגילה.
 ג`ק בירן וביל סניידר משיגים את המטרה החמקמקה ביותר מבין המטרות האנושיות: לשמור על הדברים שיהיו פשוטים וליזכור מה בעצם היתה המטרה הראשונית
 
GEICO היא דוגמה נהדרת של חריגה מבחינת הרווח הגבוה עם יכולת יתר.
ה 35% בעלות שייש לנו בGEICO  מייצגים כ $250 מיליון מנפח פרמיה, זהו סכום עצום, גדול יותר מכל נפח הפרמיות הישירות שאנחנו מייצרים בעצמנו.
 
 
נושאים הקשורים בהון העצמי
 
 
 ברקשייר ובלו צ`יפ שוקלים התאחדות ב1983. אם זה יקרה , זה יכלול החלפה של מניות מבוססת על שיטת הערכה זהה בשני החברות.
מעבר לזה ההוצאה המשמעותית והאחת של מניות על ידי ברקשייר וחברות הבת שלה שקרו במשך הניהול הנוכחי היתה ב1978 : התאחדות של ברקשייר עם חברת קמעונות מגווונת.
 
 
כשאנחנו מוכרים או מחליפים את המניות שלנו אנחנו פועלים לפי כלל יסודי פשוט :
אנחנו לא מחליפים מניות אלא אם כן אנחנו נקבל ערך פנימי של העסק כפי שאנחנו נתן.
זה לכאורה כלל ברור מאליו. מדוע, אתה אולי תשאל, בן אדם יוציא דולר תמורת חמשים סנט?
לרוע המזל, הרבה מנהלים פשוט עושים את זה.
 
הבחירה הראשונה של המנהלים האלה כשהם עושים את הרכישות יכולה להיות להשתמש במזומן שיש להם או ליצור חוב ולהתשמש בכסף שלוו על מנת לבצע רכישה.
אבל לעתים קרובות התשוקות של המנהל הראשי הרבה יותר גדולות מהמזומן ואמצעי האשראי ( בוודאי התשוקות שלי… ). לעתים קרובות, התשוקות האלה קורות כאשר הערך בשווקים נמצא רחוק מתחת לערך העסק הפנימי – אינטרינזי.
מצב העניינים הזה מייצר רגע של אמת.
 
בנקודה הזאת, כפי שיוגי באררה אמר, " אתה יכול להבחין בהרבה פשוט על ידי זה שתסתכל." מכיוון שבעלי המניות יכולים לבדוק את ההנהלה באמת :האם ההנהלה רואה את עושר הבעלים לנגד עיניה או שהיא מעונינת בהתרחבות העסק לא מהסיבות הנכונות.
 
 
הצורך לבחור בין היעדים האלה קורה ממספר סיבות פשוטות.
חברות לעיתים קרובות נמכרות בבורסה מתחת לערך העסק האינטרינזי שלהם.
 
אבל כאשר משאלת החברה  היא למכור את כולה – לגמרי, בפעולה עסקית של משא-ומתן מנוהל, באורח בלתי נמנע זה בדרך כלל מעלה, את קבלת הערך המלא של העסק .
לא משנה מה סוג של המטבע שנימסר.
אם משלמים במזומן החישוב של המוכר לא יכול להיות יותר קל.
אם משלמים במניות החישוב של המוכר עדיין באופן יחסי קל : פשוט צריך לחשב את ערך השוק במזומנים של המניות הנמסרות.
 
בינתים, הקונה הרוצה להשתמש במניות שלו לפי הערך הפנמי שלהם כמטבע עובר לסוחר. המוכר מסכים לזה אם המחיר הנוכחי בשוק הוא כמו הערך האינטרינזי המלא.
 
אבל נניח שהחברה נמכרת ברק חצי מהערך האינטרינזי. במקרה הזה, הקונה מתמודד עם האפשרות העצובה של להשתמש במטבע שנמצא מתחת לערכו ולכן מזולזל על ידי המוכר.
 
 

תרגום מכתבי באפט – 1982 חלק 7

 
 
 
אחרי שבאפט הראה לנו כיצד ליסקור באופן כללי עסקים , הוא חוזר ומסביר איך נראים עיסקי הביטוח בשנת 1982.

 

 


נחזור לנושא שלנו : בעסק הביטוח, הגידול במכירות יכול להיות מיידי על ידי הון ונכונות  של החתם לחתום את השם שלו על הפוליסה. (ההון בהרבה מיקרים פחות חשוב – במיוחד בעולם שבו קרנות ערבות מכסות ומגנות על הרבה בעלי פוליסה נגד פשיטת רגל של המבטח.)

 

ומתחת לכל התנאים חוץ מהפחד לשרוד –

שנוצר, אולי, על ידי נפילה גדולה בורסה או אסון טבע עצום,

התנאי הבסיסי ביותר בתעשיית הביטוח היא הפעילות מתחת לחרב התחרותית של יכולת יתר רצינית. בדרך כלל התעשיה מוכרת באופן יחסי סחורה זהה ולא מובדלת. (עד כדי כך שהרבה מבוטחים, כולל מנהלים של עסקים גדולים, לא יודעים אפילו את השמות של המבטחים שלהם.)

 

ביטוח, לכן, הוא מקרה קלאסי ממש מתוך ספר לימוד של תעשיה בעלת השילוב הקטלני של מלאים גבוהים (- כלומר קל לייצר עוד ועוד פוליסות – גבי זי)  ו" סחורה " או מוצר שהם בלתי ייחודיים בעליל.

 

מדוע, אם כן, תעשיית החיתום, המשיכה להיות רווחית במשך כל כך הרבה עשורים?

 

 (מ1950 דרך 1970, היחס המשולב הממוצע עמד על 99.0. היחס הזה משקף בעצם מצב שבו כול סכום של הכנסה שגבוהה  ב 1% מההשקעה הופך מיד לרווחים.)

 

התשובה נעוצה בעיקר בהיסטוריה של חוקי הביטוח וההפצה של הביטוחים. רוב שנות המאה הנוכחית, חלק גדול של התעשיה עבד, בעצם, בתוך חוקים ותקנות שנקבעו וטופחו על ידי רגולטורי ביטוח. בזמן  שתחרות במחיר הייתה קימת, היא  לא חדרה לתוך חברות הביטוח היותר גדולות. התחרות העיקרית היתה בין סוכני הביטוח, שהתמחו באסטרטגיות של מכירת פוליסות ללא קשר למחיר שלהם.

 

לענקים של התעשיה, רוב שערי הביטוח נקבעו דרך משא-ומתן בין "משרדי" התעשיה ( או דרך חברות שייצגו אותם ) לבין רגולטורי מדינה.

אומנם היו התמקחיות על המחיר, אבל זה היה בין חברה ורגולטור במקום בין חברה ולקוח.

כאשר האבק שקע, ענק ביטוח אחד גבה את אותו מחיר כפי שענק ביטוח אחר גבה. והיה אסור לפי החוק לחתוך מחירים לסוכנים של שני החברות.

 

המחירים שנקבעו על ידי הרגולטורים  כללו סעיפי רווח ספציפים לחברות.

כאשר נתונים של הפסד סימנו שהמחירים הנוכחיים היו לא רווחיים, שני הגופים – מנהלי חברה והרגולטורים עבדו יחד כדי לתקן את המצב.

לכן, בדרך כלל קביעת המחירים של ענקי תעשית הביטוח היתה " ג`נטלמנית ", צפויה מראש , וייצרה רווח שנקבע מראש. בניגוד גמור לרוב העסקים בעולם חברות הביטוח קבעו מראש את הרווחים שלהם ללא קשר למצב השוק.

 

היום המצב השתנה.

 אף על פי שחלקים מהמבנה הישן נשארו, השינויים הם כאלה שכל החברות מוכרחות להגיב.

התנאים החדשים משתמשים בשיטות שונות להפצת ביטוח ואין התלהבות להשתמש במחיר כנשק תחרותי ראשי. למרות שזה אכן קורה והשוק הפך להיות תחרותי גם במחיר, הלקוחות כבר למדו שביטוח הוא לא עסק במחיר אחד והם לא ישכחו את השיעור הזה.

 

רווחי העתיד של התעשיה יקבעו על ידי זרם מאפיינים תחרותיים, שלא כמו בעבר.

להרבה מנהלים היה קשה להכיר בזה. זה לא רק גנרלים שמעדיפים להילחם רק במלחמה האחרונה שהם מכירים. רוב העסקים והאנליסטים מסתכלים רק במראה האחורית שאינה נותנת תמונה אמיתית של העתיד מפני שהיא לא מראה מספיק מהעבר אלא רק את העבר הקרוב בלבד.

 

לנו זה נראה ברור , אף על פי כן, שייש רק תנאי אחד שיתן לתעשית הביטוח שיפור משמעותי בתוצאות,

וזה אותו תנאי שיתן תוצאות יותר טובות לתעשיית האלומיניום, הנחושת, או התירס, התנאי הוא: סגירת הפער בין הביקוש והצע.

 

לרוע המזל, יכול להיות שלא יהיה גל עם ביקוש גדול לפוליסות ביטוח כמו גלים דומים בשוק הנחושת או האלומיניום.

ההצע  של כיסוי ביטוחי חייב לקטון.

 " היצע ", בהקשר הזה, הוא יותר מנטלי מפיסי :עסקים או חברות לא צריכות להיסגר ; רק הנכונות של החתמים לחתום את השמות שלהם על גבי הפוליסות יצטרכו להצטמצם. חברות הביטוח חייבות להפסיק לבטח אם המקרה לא מספיק ריווחי עבורם.

 

ההתכווצות הזאת לא תקרה בגלל רמות רווחים נמוכות. רווחים רעים מייצרים הרבה סחיטות והאשמות. אבל הם לא מובילים את חברות הביטוח להפנות את הגב לעסקים שלהם כי על ידי זה הם יקריבו אחוזי שוק משמעותיים של התעשיה.

 

במקום זה, אסון ענק כלכלי או פיננסי יכול לגרום לשוק כזה שיגרום לחברות להקטין את הצע הביטוח שלהם. זה אולי יקרה מחר, או הרבה שנים מעכשיו. אבל עד שזה יקרה עסק הביטוח לא יהיה במיוחד רווחי בינתיים.

 

כאשר ההיצע לבסוף יתאזן , כמויות גדולות של עסקים יהיו ניתנים לביטוח.

לחברות הביטוח שישרדו עד אז – והם לא יהיו רבות במיוחד – עם יכולת הון גדולה, ועם נכונות לבצע ביטוחים באמצעות מערכת הפצה טובה מצפות הזדמנויות גדולות.

גם לסניפי הביטוח שלנו זה יגיע….