באפט ממשיך לפרט את הטעויות שנעשו בבארקשייר במשך 25 השנים האחרונות:
אחרי הרבה טעויות למדתי להכנס אך ורק לעסקים עם אנשים אותם אני מחבב , בוטח ומעריץ. המדיניות הזו כשלעצמה לא מבטיחה הצלחה , חברת טקסטיל או רשת חנויות לא יתחילו לשגשג בגלל שמנהל אותם האיש שתרצה שיתחתן עם הבת שלך…
אבל אם יהיו לעסק הזה גם בעלים או משקיע כזה – שמתחבר למנהלי עסק עם כלכלה אמינה וטובה אז זה יכול יכול להצליח. מצד שני אנחנו גם לא מעוניינים לקנות עסקים מעולים ומושכים מאוד עם הנהלה שאין לה תכונות אופי טובות , מעולם לא הצלחנו בעסקאות עם אנשים רעים.
חלק מהטעויות הנוראות ביותר שלי אי אפשר לראות בצורה ציבורית , אלו הם קניות של מניות וחברות שראיתי את היתרונות והמעלות שלהם אבל אף פעם הם לא באו לידי ביטוי מעשי… זה לא חטא להחמיץ הזדמנויות כשהם מחוץ לשטח התחרות אבל אני החמצתי כמה הזדמנויות כאלו שהוגשו אלי על מגש של כסף ואת כולם יכולתי לבדוק ולהבין – עבור המשקיעים של בארקשייר וגם עבורי . העלות של הטעויות הללו עצומות.
המדיניות הפיננסית השמרנית והקבועה שלנו נראית אולי טעות , אבל בעיני היא לא.
בדיעבד זה די ברור שאם היינו מגדילים את המינוף שלנו ועדיין שומרים על מינוף קונבנציונאלי היינו מגדילים את הרווחים שלנו על ההשקעה במידה משמעותית – יותר מהממוצע של 23.8% שיש לנו היום. גם בשנת 1965 היינו כנראה בהסברות של 99% משפרים את התשואה שלנו אם היינו מגדילים את המינוף שלנו.
בהתאם לזה היינו עוברים למצב שההסתברות לכך – שאיזה שהוא שוק פנימי או חיצוני יפיל אותנו לקרשים בגלל חוסר יכולת להחזיר חוב – תהיה קרובה לאחד אחוז בלבד.
אנחנו לא אוהבים את הסיכויים הללו של 99 ל 1 ליפול , וגם אף פעם לא נאהב אותם. לדעתנו סיכוי קטן של נפילה או בושה לא יכול להיות מוזז הצידה רק בגלל האפשרות של רווחים נוספים.
אם הפעולות שלך הגיוניות זה די בטוח שתגיע לתוצאות טובות. בדרך כלל מינוף רק גורם לתוצאות הללו להגיע יותר מהר. העניין הוא שצ'רלי ואני מעולם לא היינו בלחץ להגיע מהר לאיזה מקום… אנחנו נהנים מהתהליך עצמו הרבה יותר מהתוצאות שלו , למרות שלמדנו גם לחיות עם התוצאות של התהליך.
* * *
אנחנו מקווים ב25 השנים הבאות נדווח על הטעויות של 50 השנה האחרונות , אם נהיה פה באזור 2015 לעשות את זה אתם יכולים להיות בטוחים שיהיו שם הרבה יותר דפים בנושא הזה מאשר בדוח הנוכחי .